החלטה בתיק ב"ש 4280/05

בקשה על פי סעיף 5 לחוק ההסגרה, תשמ"ד-1984, (להלן: "חוק ההסגרה"), להורות על מעצרו של המשיב עד למתן החלטה בעתירה שהגישה המבקשת, לפי סעיף 3 לחוק ההסגרה, להכריז על המשיב כבר הסגרה לארה"ב בגין עבירות מרמה כלפי בנקים, העברה בין מדינתית של רכוש גנוב והחזקה והעברה של רכוש גנוב שהועבר בין מדינות.

1.         בין ממשלת ישראל ולבין ממשלת ארה"ב קיים הסכם הקובע הדדיות בהסגרת עבריינים

ההסכם הוא האמנה בדבר הסגרה בין מדינת ישראל לבין ארה"ב (פורסם בכתבי אמנה 505, כרך

13 בעמ' 795. הנוסח העברי תוקן בכתבי אמנה 639, כרך 16, בעמ' 591) (להלן: "האמנה")

(ראה האמנה ונוסחה - נספח א' לבקשה, למעט התיקון).

2.         המשיב מואשם בארה"ב בכך שבין התאריכים 1.9.95 ולבין 11.9.95, הוא ביצע מעשי מרמה כנגד בנקים במדינות טנסי וג'ורג'יה. בכתב האישום אשר הוגש כנגד המשיב, בארה"ב, נטען כי המשיב גנב המחאה מעו"ד בשם סטיבן ו. קול (להלן: "קול"), עמו נפגש פגישה עסקית ביום 1.9.95. המשיב, כך נטען, זייף את חתימתו של קול על אותה המחאה, רשם את סכום ההמחאה על סך 65,000$ והפקיד אותה המחאה ביום 8.9.95 בחשבון נאמנות על שם צ'ארלס א. קרפנטר (להלן: קרפנטר") בבנק שבממפיס טנסי. הפקדה זו, בחשבון הנאמנות, בוצעה לאחר שהמשיב ביקש את רשותו של קרפנטר להפקיד כספים בחשבון הנאמנות. לגרסת גרפנטר, קיימת היכרות אישית בינו ולבין המשיב, בהיות המשיב זמר במקצועו, קרפנטר סייע לו בעבר בפעילותו המוסיקלית. זמן קצר לפני מועד ההפקדה הנטענת של ההמחאה בחשבון הנאמנות, ביקש המשיב מקרפנטר (כך מוסר קרפנטר בתצהירו) את פרטי חשבון הנאמנות, זאת, בטענה שאמו האומנת של המשיב, המתגוררת בישראל, וחבר נוסף, החליטו להשקיע כספים בקריירה המוסיקלית של המשיב בארה"ב. לדברי קרפנטר, הוא התיר למשיב להפקיד כספים בחשבון הנאמנות לאחר שהבין כי אותם כספים יועברו לחשבון הנאמנות באמצעות העברה בנקאית מישראל. כפי שיובהר בהמשך, לאחר שקרפנטר וידא שהופקד בחשבון הנאמנות סכום של 65,000$, הוא העביר את מרבית הסכום למשיב (בסופו של דבר, לאחר חשיפת הפרשה, הועברה היתרה שנותרה בחשבון, בסך 14,000$, לבנק בג'ורג'יה).

3.         קול מסר בתצהירו כי פגש ביום 1.9.95 את המשיב במשרדו שבג'ורג'יה. פנקס ההמחאות של קול היה מונח על שולחנו גם כאשר עזב את החדר לפרק זמן קצר, והמשיב נותר שם לבדו. רק לאחר שהגיע לידיו של קול תדפיס תנועות חשבונו בבנק, גילה כי נמשך מחשבונו, באמצעות ההמחאה, סך של 65,000$, המחאה עליה מעולם לא חתם. כך הבין קול כי המשיב גנב את ההמחאה וזייף את חתימתו עליה. ההמחאה, אשר עותק ממנה מצורף לבקשה, נושאת, כשם המוטב, את שם המשיב (אפי כהן) ואת השם צ'ארלס קרפנטר. הסכום המופיע בה מודפס, והיא נושאת, על גבה, חתימה הנחזית להיות חתימתו של קרפנטר ואת חתימתו של המשיב.

4.         ביום 28.7.97 אישר חבר מושבעים גדול הגשת כתב אישום כנגד המשיב בגין המעשים המפורטים לעיל והעבירות הצומחות מאותם מעשים. כתב האישום הוגש לבית המשפט הפדרלי המחוזי במחוז המערבי של מדינת טנסי ארה"ב, ובאותו מועד גם הוצא כנגד המשיב צו מעצר.

5.         המשיב נקשר, מלכתחילה, למעשים הנ"ל, לאחר שקול העיד בתצהירו כי נפגש עימו, כי מעולם לא מסר לידיו המחאה, כי אינו מכיר את קרפנטר ולאור שמו של המשיב המופיע על ההמחאה שנגנבה ממשרדו, כמוטב. מעבר לכך, נקשר המשיב לאור מעשיו והתנהגותו, כפי שיפורט בהמשך.

6.         המידה הראייתית להכרזתו של אדם כבר הסגרה קבועה בסעיף 9 לחוק ההסגרה הקובע כי מדובר "בראיות שהיו מספיקות להעמיד לדין על עבירה כזו בישראל" (וראה, בהתאמה, הוראת סעיף 5 לחוק ההסגרה). ובאשר למבחן הננקט לפי סעיף 9 לחוק ההסגרה ראה, בין היתר, ע"פ 7569/00 יגודייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נ (4) 529, וע"פ 318/79 אנג'ל נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"ד (3) 98). בעניין אנג'ל הבהיר כב' השופט (כתוארו אז), ברק, להלן: "נקודת המוצא היא כי הדיון בבקשת ההסגרה אינו הדיון במשפט לגופו, ואל לו למשפט ההסגרה להפוך למשפט הדן באשמתו או בחפותו של נאשם. מטרתו של הדיון אינה להכריע באשמתו או חפותו של הנאשם, אלא אך לקבוע אם יש בחומר הראיות אחיזה לאישום . . . מטרתו של הדיון אינה להעריך את חומר הראיות אם מהימן הוא אם לאו. מטרתו האחת והיחידה של הדיון היא לנקוט בעמדה לגבי השאלה אם החומר המצוי בידי התביעה הכללית מצדיק בירור אישומו של הנאשם בבית משפט מוסמך . . . השאלה . . . אם חומר הראיות מצביע על כך שיש מקום לנהל משפט אשר בו תוכרע אשמתו או חפותו של הנאשם. לשם הגשמתו של מבחן זה לא די בחשדות אך גם אין צורך בראיות אשר, אם תוכחנה כאמינות, יש בהן כדי להביא להרשעת הנאשם. מה שנדרש הוא, כי על פי  דיני הראיות המקובלים בישראל (וכפוף להוראת מיוחדות הקבועות בחוק ההסגרה) יש בידי התביעה הכללית ראיות קבילות . . .  אשר יש בהן להצדיק העמדה לדין ובירור אשמתו או חפותו של נאשם . . ." לדברים אלה באה הסכמה גם בע"פ 4388/00 וויץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, (פורסם בדינים). בעניין יגודייב, שאוזכר לעיל, אמר כב' השופט מ' חשין כדברים הבאים: "בית המשפט שדן בעתירה להסגרת אדם, אין מתפקידו להקדים ולעשות את מלאכתו של בית המשפט שייקרא לברר את הדין במדינה המבקשת לגופו של עניין. בית המשפט של המדינה המתבקשת, הדן בעתירה, כל תפקידו הוא לבדוק האם יש אחיזה לאישום כדי להעביר לבירור כזה ותו לא". דהיינו, ולהבדיל מהליך מעצר עד לתום ההליכים, הדגש הנו על קיומה של הצדקה לבירור האישום בבית משפט.

בענייננו, אין צורך להרחיב בשאלת קיומן והיקפן של הראיות הקושרות את המשיב לעבירות המיוחסות לו, והאם מתקיימת המידה הראייתית הדרושה בהליך זה (לרבות מבחן "האחיזה לאישום" אשר נקבע בהקשר זה), שכן לצורך הדיון בבקשה זו, המשיב איננו חולק על קיומן של ראיות לכאורה. יחד עם זאת, למשיב שתי טענות מרכזיות: האחת - שאין חשש כי ימלט מאימת ההסגרה, והשניה כי חלה התיישנות על העבירות, ומכאן שנשמט הבסיס להסגרתו.

7.         באשר לחשש ההימלטות:

המשיב, יליד 1969, נולד בארה"ב בשם מארק אלן תומפסון. בהיותו כבן שנה הצטרפה אמו לקהילת הכושים העבריים ועברה להתגורר בישראל. בסמוך לשנת 1988 חזר המשיב להתגורר בארה"ב שנים מספר עד ששב ארצה, בדרך לא ברורה, בעקבות האירועים נשוא הבקשה. (אין פרטים במשטרת הגבולות על כניסותיו ויציאותיו מהארץ של המשיב). בשנת 1993 או בשנת 1994 שינה המשיב את שמו, באופן חוקי, במדינת טנסי, לשם אפי כהן. המשיב אינו רשום ברישומי משרד הפנים כאזרח ישראלי. לצורך ביסוס טיעוניה של המבקשת בדבר החשש מהימלטותו של המשיב, באה הפניה לבקשת המעצר מיום 1.11.99 שהתקבלה במשרד המשפטים, באשר למעצרו של המשיב, בהתאם להוראת סעיף 11 לאמנה (העוסק בבקשת מעצר במקרה של דחיפות, עד להגשת בקשת הסגרה), ולפרטים הכלולים באותה בקשה, וכן לבקשת ההסגרה מחודש מרץ 2000 ולנספחיה. מהמסמכים המצורפים לשתי הבקשות עולה, בתמצית, כלהלן: קרפנטר מסר הודעה לחוקר F.B.I לפיה שוחח עם המשיב ביום 6.10.95 ובאותה שיחה אמר לו כי עליו ליצור קשר עם חוקר מטעם הבנק בג'ורג'יה ולהשיב את הכספים לבנק אך המשיב סירב לשוחח עימו אודות כך. ביום 10.10.95 התקשר המשיב לחוקר מטעם הבנק בג'ורג'יה וטען בפניו כי הוא נמצא בישראל וכי הוא העביר את הכספים לבנק בג'ורג'יה ביום 18.10.95, והודעה ברוח דומה הושארה במשיבון של קרפנטר. למותר לציין כי הכספים לא הושבו מעולם. ביום 1.9.97 וביום 24.10.97, השאיר המשיב שלוש הודעות במשיבון של קרפנטר ובהן אמר כי לא ישב בכלא בגין מרמה כנגד בנקים ואם יישלח לכלא - יהא זאת בגין רצח. המשיב הבהיר כי לא יסגיר עצמו.

            חוקרת F.B.I  אשר טיפלה בתיק (קימברלי מור) סיכמה את החקירה בארה"ב והניסיונות לאיתור המשיב (זאת במסגרת בקשת ההסגרה, נספחים 20-16). לפי סיכום זה נעשו מעשים ופעולות לאיתור מקום מגוריו של המשיב ואותרה אם בנו של המשיב אך ללא הצלחה. ביום 9.8.98 התקשר המשיב למשרדי ה- F.B.I בממפיס, טנסי, אמר כי הוא מודע לקיומו של צו מעצר נגדו וכי ברצונו להסגיר את עצמו. שיחה דומה נערכה עם החוקרת מור ביום 31.8.98. המשיב, למותר לציין לא הסגיר את עצמו ואף הותיר הודעה מבולבלת בה איום מרומז, במשיבון של קרפנטר, ביום 14.9.98.

8.         בהמשך, בא פירוט לניסיונות שנעשו בארץ, החל משנת 2000 לאיתורו ומעצרו של המשיב, כך, משהגיע מידע כי המשיב פנה לקונסוליה שבשגרירות ארה"ב בבקשה לחידוש דרכונו, הוברר כי המשיב מתגורר בדרום הארץ, אך המשיב לא אותר בכתובת אותה מסר לקונסוליה. המשיב נעצר רק לאחר ניסיונות איתור רבים שנעשו בכתובות שונות, לפי מידע מוטעה ומטעה (והוגשו מזכרים המתייחסים לפעולות השונות). יובהר כי מספר הטלפון האחרון שהמשיב מסר לקונסוליה היה על שם בת זוגו, והכתובות אותן מסרה בת זוגו לחברת הטלפון הסלולרי, התבררו ככתובת אחת שאינה קיימת, והשניה כמספר בית זוגי ברחוב בו קיימים אך מספרים אי זוגיים. הוברר כי המשיב מרבה לשנות את כתובות מגוריו, ונמסרו כתובות לא עדכניות. 

9.         מסקנת ביניים, באשר להתנהלות המשיב מאז החלה הפרשה, הנה משולשת: הובהר כי המשיב ער ומודע בזמן אמת לכך שמעשיו (הלכאוריים) נחשפו, הובהר כי המשיב, היה ער לכך כי הוא מבוקש ע"י שלטונות ארה"ב עוד בהיותו בארה"ב, הוברר כי המשיב, לאחר  שידע כי הוא מבוקש ולאחר ששוחח עם סוכנת ה- F.B.I, נמלט ארצה בדרך לא דרך. ועוד הובהר כי נדרשו כארבע שנים לצורך איתורו של המשיב בארץ, כאשר המשיב ביקש באמצעים שונים ותוך הסתתרות אחר בת זוגו, למנוע את חשיפתו וגילוי מקום מגוריו (והפרטים אותם מסר לשגרירות ארה"ב בבקשו לחדש את דרכונו - מעידים על כך), ולמעשה, מעצרו של המשיב היה בגדר "מזל".

10.       כפי שפירטתי בהחלטה בעניין ב"ש 6949/04, אכן נפסק בשורה ארוכה של החלטות, כי לעניין דיני ההסגרה: "המעצר הוא הכלל והשחרור הוא החריג, אפילו טרם הוגשה בקשת הסגרה", בש"פ 3204/90 מדינת ישראל נ' ריין, פ"ד מ"ד (3) 109 בעמ' 112. זאת, מאחר שמתווספות לעילות המעצר המקובלות בהליך פלילי, בהקשר ספיציפי זה, שיקולים מיוחדים הנובעים ממהות הליכי ההסגרה. שיקולים אלה הינם "ההתחייבויות שיש למדינת ישראל להסגיר את המבוקש למדינה המבקשת הסגרתו אם וכאשר יקויימו הוראות האמנה והחוק" (בש"פ 4044/90 ריין נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ה (1) 1. על כן, נקבע כי לעיתים יהא מקום לעצור מבוקש (ע"פ הוראות סעיף 5 לחוק ההסגרה): " גם אם על פי דיני המעצר הכלליים החלים לעניין  חשוד או נאשם המובא לדין בישראל, היה מקום לשחררו":  ב"ש 67/80 אורנשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"ד (3) 500, 503. התחיבות המדינה הנסמכת על אמנת ההסגרה, מהווה שיקול מעצר המיוחד להליכי ההסגרה, לעומת הליך פלילי רגיל (בש"פ 5648/92 אנטר נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ו (5) 493). סיכומם של דברים באו בהחלטתה של כב' השופטת בייניש בבש"פ 4422/03 יצחק כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה (החלטה מיום 29.5.03) תקדין עליון 2003 (2), 2017. החלטה זו באה לאחר חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ולאחר התמורות שחלו בדיני המעצרים בעקבות חקיקת חוק סדר הדין הפלילי [סמכויות אכיפה-מעצרים], תשנ"ו-1996, אולם חיקוקים אלה לא הביאו לשינוי של ממש בהלכה ובכללים כפי שאלה פורטו לעיל ומשמעותם תבוא לידי ביטוי באותם מקרים גבוליים. בבש"פ אנטר נאמר בנקודה זו: "כפי שנראה להלן, השתנה במשך השנים ובמיוחד אחרי החקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו - משקלם היחסי של הטעמים הנשקלים בהחלטה לעצור אדם לצורך הסגרתו. אולם, למרות השינוי, נשארה עדיין בעינה, כשיקול מרכזי וכבד משקל, חובתה של המדינה לכבד התחייבותה כלפי המדינה המבקשת את הסגרתו של המבוקש לפי אמנת הסגרה ולהבטיח את ההסגרה". בהחלטה בבש"פ 4422/03 הנ"ל נאמר כי בגדר שיקוליו ישקול בית המשפט את שיקול המעצר הרגילים, ובהם שאלת המסוכנות, החשש לשיבוש הליכים, ובעיקר החשש מהימלטות (שהוא, כך נאמר, חשש טבוע בהליכי הסגרה) וכן, וכפי שנאמר לעיל, יביא בית המשפט בשיקוליו את המחויבות שיש למדינת ישראל כלפי המדינה המבקשת, מחויבות הצומחת מאמנה בינלאומית והנסמכת על חוק ההסגרה. גם בעניין בש"פ 4422/03 הנ"ל הודגש כי השיקול האחרון הוא השיקול המכריע ועל כן שיקול זה יוביל לידי כך שלעיתים יורה בית משפט על מעצר מבוקש, גם מקום שהיה לשחררו על פי דיני המעצר הפליליים. בהקשר זה מאמצת כב' השופטת בייניש את דבריו של כב' השופט מצא שנאמרו בבש"פ 5704/95, ליבקינד נ' היועץ המשפטי לממשלה  שם נאמר: "אכן,  גם מקום שביחס לנאשם רגיל לא היה בית המשפט מהסס להורות על שחרור בערובה בתנאים מגבילים, הרי שביחס למבוקש בהליכי ההסגרה לא יראה להסתפק בפחות ממעצר ממש. נמצא שהדרך של שחרור בתנאי חלופת מעצר, ביחס למבוקש בהליכי הסגרה, שמורה למקרים מיוחדים וחריגים, בהם אין שמץ של חשש שהמבוקש ינצל לרעה את השחרור, יימלט מתחומי המדינה או יסתתר באופן שבפועל יסכל את האפשרות להסגירו" עם כל זאת, וכך נקבע, אין משמעות הדבר כי בעניינו של המבוקש להסגרה לא תבחן השאלה האם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של חלופה שפגיעתה במבוקש פחותה יותר "אף כי האפשרויות המעשיות לכך יהיו מעטות" (בש"פ 4422/03), וכן, גם מקום שבית משפט הורה על מעצר לצורך הסגרה לא ניתן לגרור מאסר זה עד אין קץ (בעניין בש"פ 4422/03 הנ"ל הוכרה תקופה של 18 חודשי מעצר כתקופת מעצר אפשרית).

11.       מכאן, ואם נבוא ליישם את הכללים המפורטים לעיל לענייננו, נמצא כי עניינו של המשיב רחוק מלהיכלל באותם מקרים מיוחדים וחריגים בהם אין שמץ של חשש שינסה לנצל לרעה את שחרורו ולהמלט: המשיב, כך הוברר (וגם אם באופן לכאורי) עזב את גבולות ארה"ב לאחר שהפרשה נחשפה: המשיב התגורר מס' שנים בארה"ב ומששב ארצה, שב בדרכים עלומות (ובקשר עם כך המשיב לא טען אפילו כי נכנס ארצה בדרכים חוקיות). בשהייתו בארץ, ביקש המשיב, לכאורה כמובן, לטשטש את פרטי מקום מגוריו, וביקש להסתתר מאחורי שתי חומות הגנה: האחת - הצבת בת זוגו בחזית, הן לכתובת מגורים והן למספרי הטלפון ולצורך יצירת התקשרות, והשניה - מסירת פרטים מוטעים ומטעים. המשיב היה ער לכך שהוא מבוקש בארה"ב, הוא שוחח עם חוקרת ה- F.B.I, מור, (אשר ערכה את הסיכום המצורף לבקשת המעצר וההסגרה) וכאמור נמלט והגיע ארצה, הן במועד לא ידוע, והן בדרך לא ידועה. רק יוזמה מצד המשיב: פנייתו לשגרירות ארה"ב היא זו שהביאה לאחר זמן רב למעצרו. לפיכך, ולאור הכלל לפיו מחויבותה של המדינה כלפי המדינה המבקשת מעוגנת באמנה בינלאומית ונסמכת על חוק ההסגרה - ומחויבות זו, הנה שקול מכריע, ולאור אשר פורט לעיל באשר עם דרכיו והתנהלותו של המשיב, התנהלות עקלקלה, ובמיוחד לאחר שהוכיח, הלכה למעשה כי הוא מבקש להימלט מאימת הדין ומההליכים הצפויים לו בארה"ב, המסקנה היא כי אין מקום לחלופת מעצר. יפים הדברים שנאמרו בבש"פ 4422/03 לעניינו של המשיב: " בדרך כלל בבקשות הסגרה המבוקש הוא אדם שכבר ניסה להימלט מהדין, ואשר בכל מקרה לו היה מוכן להתייצב מרצונו במדינה המבקשת כדי להישפט שם, היה הליך ההסגרה מתייתר. לפיכך, השימוש בחלופות מעצר בהליכי הסגרה הוא חריג". מכאן, שחלופת מעצר לא תסכון ולא תעמוד בעניינו של המשיב.

12.       טענת ההתיישנות: